מזה זמן רב לא קראתי מאמר שמצד אחד כה הזדהיתי עם דעות והשקפות שהובעו בו, ומצד שני המסקנות שהוסקו בו עוררו בי התנגדות כה עזה. כזה הוא מאמרו של יוני אריאלי "מתקרבת מחתרת שמאל?" ("על צד שמאל" בגיליון הקודם).
אי אפשר שלא להזדהות עם דברים כמו: "מזה שנים נכנעו כל ממשלות ישראל לימין, למעט ממשלתו של אריק שרון במהלך ההתנתקות... נמנעו מלהתעמת עמו, ובכך הבהירו שהם מ-פ-ח-ד-י-ם... השמאל, לעומת זאת, לא מפחיד אף אחד". גם דבריו שנמצא יום אחד " שאכן 'יש"ע זה כאן', ושמדינת יהודה ההלכתית-דיקטטורית - החליפה את מדינת ישראל הציונית-דמוקרטית" אינם בהכרח מופרכים. אם מתבוננים בתהליכים שהמדינה עברה בעשורים האחרונים, ומשרטטים חץ המסמן את הכיוון שאותם תהליכים מושכים אליו, אכן מגיעים, בהנחה שהתהליכים האלה יימשכו, אל היעד המסוכן הזה.

אף שאריאלי טוען שהוא שייך לשמאל-מרכז, ואין סיבה שלא להאמין שכך הוא רואה את עצמו, הוא כותב: "אנשי שמאל רדיקאליים עלולים להתארגן למחאה שמאלנית בוטה, שתהיה לא פחות נחושה וכוחנית ממחאת הימין, בתקווה שיתפטרו מהדימוי ה"לפלפי" שלהם, ושיפחדו ויירתעו מהם בדיוק כמו שפוחדים ונרתעים מהימין". למקרא דברים אלה עולות תמיהות כבדות על שיקול הדעת של הכותב.

אם זה נובע מתסכול, אנו כבר כולנו יודעים - התסכול הוא יועץ רע. אם הכוונה ל"איים" מבלי להתכוון לממש את האיום, אך לקצור את פירותיו - הפירות האלה מפוקפקים, אם לא מורעלים. אם הכוונה לגאול את השמאל מייסורי גסיסתו, אולי זה רעיון לא כל כך רע. אך לא לזה כיוון הכותב.

 הרעיונות האלה מוטעים והרי אסון מהסיבות הבאות:

1. הממשלות לא פחדו מה"מחתרות". המחתרות לא היוו, ואינם מהווים, כוח במקבילית הכוחות. אם כבר, הם מהווים כוח מחליש, שלילי. כוחו של הימין נחלש לאחר חשיפת ה"מחתרת היהודית" כמו גם אחרי רצח רבין. מנהיגי המתנחלים, חכמים וחריפים שכמותם, הבינו זאת היטב. יוני אריאלי – אינו מבין זאת.

2. הממשלות פחדו ועדיין פוחדים מהציבור הדתי-לאומי, ככוח מאורגן ומגויס לרעיון, שהמתנחלים, הישיבות והאולפנות (לבנות) הם חוד החנית שלו. זהו למעשה הכוח המאורגן והמגויס היחיד כיום במדינה (כמו שהקיבוצים היו בעשורים הראשונים של המדינה). כוח זה סר ברובו לצו הקהילה, שהרבנים הם מנהיגיה וקובעי דרכה. הממשלות פוחדות מהנחישות, נחישות של רבים, לא מהמחתרות, שהן על פי טיבן, של בודדים, גם אם נועזים. הנחישות היא לא רק פיזית, היא באה לידי ביטוי רחב בבניה, בחינוך, ובמלחמה תקשורתית עיקשת ובלתי נלאית.

3. הבריונות הקשוחה המופעלת על ידי המשטרה כלפי השמאל יותר מאשר כלפי הימין, שאריאלי מצביע עליה, נובעת מהשקפת השוטרים בשטח (ניתן להיות רגועים, ממשלה בראשות השמאל לא תשנה זאת, כפי שלא שינתה בעבר). מחתרת, או הפגנת אלימות בוטה וכוחנית מצד השמאל, רק יחריפו את התגובה. לא נפטרים מהדימוי ה"לפלפי" כל כך בקלות. זה גם לא עניין של החלטה, זה עניין של אופי ותודעה, לא של צד אחד, אלא של שני הצדדים.

נכון, יש חוסר סימטריה במשחק הדמוקרטי. איך מאזנים אותו? באלימות ובכוחניות - אין לשמאל יתרון יחסי. רק בקול התבונה והמעשה המוסרי – שם יש לשמאל יתרון. והעולם הנאור, כך נראה, הולך לכיוון זה. יש לפעול בנחישות דומה בחינוך ובתקשורת.

אמנם נכון נראה שהשמאל והמרכז לאים. אך תהיה נקודה, כך אני מקווה (אם כי לא בטוח), שהרוב הדומם יגיד: עד כאן.