כמה מאיתנו בכלל זוכרים כי בשנות המדינה המוקדמות האמינו ישראלים רבים כי ייעודה של המדינה הוא להוות דגם למופת לשאר העולם, כפי שהגה הנביא ישעיהו כי על היהודים להיות "אור לגויים"?

מקובל כי הרעיון כוון לציבור נאור. היו מאיתנו שהאמינו כי אימוץ דפוס התנהגות שיאפשר זאת, יתרום לייחודנו. גם אם הדבר לא נאמר בבירור, יש להניח כי הכוונה הייתה להדגיש את האמונה העמוקה של הציונות הנאורה בצדק חברתי, בחרות האדם ובשיוויון מול החוק והריבון ללא הבדל דת מין וגזע.

אולם ככל שחלפו השנים, הסתבר כי נטשנו את היעד הזה. יתכן וניתן להסביר זאת כתוצאה מלחצים חיצוניים ומצוקה חברתית, כלכלית וביטחונית מתמשכת. העדיפויות השתנו ותרמו לשינוי האקלים, שמנע את מימוש החלום השאפתני. בהדרגה הסתבר לרבים כי גם הצבא וגם העם הינם רחוקים מכפי שקיווינו, מהקודים המוסריים שבעולם. אין סימנים מעידים כי ראשי המדינה בכלל, והאחראים על המערכות הביטחוניות בפרט, הבחינו או עשו מעשים כדי לעצור את דעיכת החלום. אין ספק כי השלטון המתמשך, מאז מלחמת ששת הימים, על האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה – משחית. יתכן שזה גם מסביר את אי הנוחות שרבים מרגישים לשמע דברי הביקורת הקשים שבאו לידי ביטוי בדו"ח של השופט גולדסטון. ישראל אינה עומדת באותם קריטריונים מוסריים שבעבר הציבה לעצמה.

קורה והנושא מתעורר בערבי שבת או באירועים אחרים. יקומו הריאליסטיים והפרגמטיים, ויטענו כי מי שעדיין כמהים למימוש ייעודי זה הינם יפי נפש בלתי מציאותיים, וחסרי הבנה לצרכי המדינה. אם ימשיכו לשאוף להיות "אור לגויים", ימצאו עצמם די מהר כאשמים בשמאלניות ללא תקנה, ואולי אף יואשמו בחתירה תחת ביטחונה של המדינה.

האם מציאות זאת ניתנת לתיקון, או האם יתכן כי היעד אינו עוד מציאותי ואינו ניתן להשגה? האם יש לוותר עליו? האם מי שראו עצמם "אור לגויים" יוותרו על החלום, ויסתפקו בשאיפה ליתר ענווה ומתינות, להתנהגות לאומית צנועה יותר אך בת הגשמה?