מחאת החיילים ההולכת ומתרחבת מוכיחה כי השמאל הישראלי הפסיד לחבורת גוש אמונים בקרב על חלוקת ארץ ישראל. בעוד נציגינו הנבחרים היו עסוקים בוועידות שלום באדמות הניכר ובהתבשמות מכיבוד והכנסת אורחים אירופאית, אנשי גוש אמונים חיזקו את אמונתם המשיחית, נטעו כרמים, בנו בתים והעמיקו את נוכחותם בגדה המערבית וברצועת עזה. כמעט בלתי אפשרי לדמיין את פינויים של עשרות אלפי אזרחים מבתיהם בשטחים הכבושים, וודאי לאור הזיכרונות המרים מהפינוי האחרון בהתנתקות.

בעוד אנחנו, בשמאל, זנחנו את הנדכאים והנזקקים ברחבי ישראל לטובת אוטופיה, מופרכת כמעט, של שלום עם שכנינו הפלסטינים, העמיק הימין הישראלי את שנאת הזרים והמצוקה הכלכלית, אשר ביחד מהווים כר גידול נוח לשונאים ולמיואשים. את הפריפריה זרקנו כי אסור היה להסיט את המבט מפני ההזדמנויות הגורליות שהעמיד לפתחנו המשא ומתן הבלתי נגמר, ואנשי הפריפריה מצידם החזירו לנו בהתעלמות אלקטוראלית מוצדקת - הרי אם המצב הכלכלי כל כך גרוע, לפחות נצביע "למי שיראה לערבים מאיפה משתין הדג”.

גוש אמונים ניצח אותנו גם בהשתלטות על מוקדי הכוח הצבאיים. בעוד אנחנו דנו בשאלות מוסריות אמתיות של סירוב, או לחלופין עבדנו שעות נוספות בפיתוח האתוס האינדיבידואלי שמתנגד לכל סוג של נתינה - הימין הדתי הקים את ישיבות ההסדר, ושלח לעמדות הפיקוד הבכירות של המערך הלוחם בצה"ל חיילים שלא יוצאים לקרב בלי ברכת הדרך של רב כזה או אחר. בעוד אנחנו נשפנו את האוויר בבועות הקפיטליזם לסוגיהן, רוב רובו של הציבור הפך קשה-יום יותר ויותר.

אך למרות הכול, יש באפשרותנו לשנות את התמונה. מצפון, הפעם, אולי תיפתח הטובה. הנשיא הסורי מדבר בגלוי על הרצון שלו בשלום עם ישראל. המשא ומתן בגזרה זו לא אמור להיות מסובך - שלום מלא תמורת כל הגולן. רבים מראשי ממשלת ישראל כבר הסכימו לנוסחה הזו. לכך צריך להוסיף את העובדה כי תושבי הגולן מתונים יותר, ברובם, מאלו של ההתנחלויות בגדה המערבית, ומונעים פחות ממניעים דתיים.

השמאל הישראלי צריך להתאחד כולו תחת תנועה ציבורית רחבה, חוץ פרלמנטארית, שתעניק רוח גבית להסכם שלום עם סוריה. הסכם שישנה את התמונה במזרח התיכון לחלוטין. בינתיים, המחוקקים שלנו יתמקדו בקידום חקיקה חברתית, ויעמדו בפרץ הניאו-ליברליזם מבית מדרשם של נתניהו ושטייניץ. אם יקרה הנס וייחתם השלום עם סוריה, ניתן יהיה להציג לציבור את הקבלות בתחום החברתי. את פירות השלום, נקטוף כולנו גם ככה.

הכיבוש של ארבעה מיליון אזרחים פלסטינים חייב להסתיים. הוא לא מוסרי. הוא וודאי לא מועיל לביטחון ישראל. אבל השמאל הישראלי חייב להפנים בצער כי ישראל לבדה לא תוכל לפתור את הסכסוך המדמם הזה. רק התערבות זרה ומסיבית תצליח, אולי, להוציא את ישראל והפלסטינים מהבוץ שהם מצויים בו. בכל מקרה, אסור שהכיבוש יכבול את השמאל הישראלי למאבק אבוד מראש. חייבים לרענן את השורות. והמסר: שלום עם סוריה, עכשיו.