השר זאב בנימין בגין פרסם ביום שישי 4.12 ב"הארץ" מאמר ארוך, שזכה להבלטה רבה, אשר כותרתו מבטאת באופן מלא את תוכנו: אין סיכוי לישראל להגיע להסכם עם הפלסטינים, אלא אם נקבל עלינו את התנאי הבלעדי - חיסולה של ישראל.

בצער רב אני נאלץ להסכים עם העובדות שהוא מעלה, ועם המסקנה הקשה אליה הוא מגיע בכותרת המשנה – "ולא יהיה בקרוב".
אוסיף ואומר: במבט לאחור על תשעים שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני – למן הצהרת בלפור – לא זכינו אפילו להצעה ערבית אחת המעלה בפנינו את התנאים הפלסטינים להסכם שלום עם ישראל, את התנאים לדו-קיום. זכינו לשמוע רק את דחייתן של כל ההצעות שהובאו בפניהם.

אני כותב ומדגיש דברים אלה דווקא משום שאינני נמנה על מחנהו של מר בגין, ודווקא משום שהשתתפתי בעשרות מפגשים – רשמיים, רשמיים-למחצה ופרטיים – עם גורמים פלסטינים. יש ללא ספק פלסטינים רבים, ואולי אף רובם של הפלסטינים שבשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, המבקשים שלום ופתרון לסכסוך, אולם אין להם השפעה על המדיניות של ההנהגה הקיימת.

מר בגין סיים את מאמרו בקריאה שלא להגיע לכלל ייאוש: "עתידנו בארצנו איננו תלוי ברצונה הרע של הנהגת שכנינו. בידינו הדבר. הרי הוכחנו זאת".
מה שחסר במאמרו של מר בגין אלה הן המסקנות שאליהן הוא הגיע בניתוחו זה - מה עלינו לעשות היום אל מול המציאות הקשה והקיימת.

כאן, חוששני, נפרדות דרכינו. אין מר בגין מסביר למה התכוון בקביעתו "הוכחנו זאת". לטעמי – מה שעשתה ישראל ב-42 השנים האחרונות, ובמיוחד מאז 1977, כשהכריז ראש ממשלת ישראל מנחם בגין כי "עוד יהיו הרבה אלון מורה" – זה הקמתו של קשר גורדי המערבב את יהודי ישראל עם הערבים הפלסטינים כמעט בכל שטחה של ארץ ישראל. זהו קשר שניתן להתירו רק באבחת החרב, ממש כפי שעשה ראש הממשלה שרון כשפינה 8,000 יהודים מתחומי הרצועה וניתק אותנו מ-1.5 מיליון פלסטינים.

מר בגין איננו מזכיר זאת, אולם ההצעה המועלית לאחרונה במחנה הפלסטיני – הכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים -  היא אולי הדבר החיובי והמעודד ביותר ששמענו מזה זמן. ראשית, הצעה זו עומדת בניגוד לרעיון "מדינת כל אזרחיה" שבין הים לנהר הירדן, רעיון שהוא האיום הממשי והחמור ביותר על מדינת הלאום היהודית. ושנית – כינון בירת המדינה במזרח ירושלים נושא בקרבו הכרה בינלאומית נרחבת גם בירושלים (המערבית, אמנם) כבירת ישראל, הכרה שאנו מבקשים מזה 63 שנים.

אל מול המדיניות הפלסטינית ואל מול הניתוח הנוקב – מה מסקנותיו של השר זאב בנימין בגין, ושל הממשלה שהוא חבר בה?